רש"י על שבועות י״ט ב:י״ג-כ״ט ב:ט״ז

13 שבועות. שאוכל ושלא אוכל - הן שתים המפורשות דכתיב ויקרא ה׳:ד׳ להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב:

14 שאכלתי ושלא אכלתי - הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר"ע לקמן בפירקין שבועות דף כה. מריבוי הכתוב:

15 מדבר ומביא קרבן - בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

16 גמ' שבועה לא אוכל לך כו' - אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך:

17 שבועה שאוכל לך - באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

18 לא שבועה לא אוכל לך - לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

19 מסרבין - מפצירין:

20 מתני' בשאין מסרבין בו - הלכך שאוכל דקא אכילנא הוא:

21 רב אשי אמר תני - בברייתא שבועה שאי אוכל לך:

22 דאיתקל - נכשל ולא נתכוין לומר שאי:

23 איסר שבועה - מפרש לקמיה:

24 איסור איסר - איסרתו של איסר מה הוא:

25 אם אתה אומר כו' - מאי קאמרת והא אמרת איסר לשון שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר:

26 ה"ק מבטא שבועה - האומר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה"ז בעולה ויורד:

27 איסר מיתפיס בשבועה - איסר עלי ככר זו הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה"ז כזה שהתפיס את השני בראשון:

28 איסור איסר - ומהו איסורו של איסר זה:

29 אם אתה אומר כו' - אם תמצי לומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה הוא:

30 ואם לאו - שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות:

31 או אסרה אסר בשבועה - משמע שאסרתו ותפסתו בדבר שנשבעה עליו כבר:

32 או מבטא שפתיה אשר אסרה וגו' - ולא כתיב בשבועה במה אסרה את נפשה בלשון מבטא:

33 רבא אמר - לא איסתפיק ליה לתנא למימר בהא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא:

34 והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי - לשון שבועה הוא:

35 איסר זה הטילו הכתוב כו' - היינו פירוש דאיסור איסר אם אתה אומר והכי קאמר איסור של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה אם אמירתו בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל ככר זה כן לשון הנשבעין אומרים שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב קרבן ואם לאו אלא הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף זה נדר ופטור מקרבן:

36 כיום שמת בו אביו - כאשר אסרתי עלי בשר ביום שמת בו אבא לעולם:

37 והוא שנדור ובא מאותו היום - שקיבל עליו כבר נדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה וקסלקא דעתא השתא דהיינו מתפיס בנדר וקתני איזהו איסר האמור בתורה שהוא בלא יחל דברו האומר הרי עלי כו' אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה:

38 תריץ ואימא כו' - כלומר האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא וה"ק איזהו איסור נדר אבל מיתפיס בנדר לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה את ירושלים בחורבנה:

39 פשיטא - כיון דטעמא משום דנדור ובא הוא עליו מיתת אביו מה לי כאן וכי משום דמת בו אביו מיגרע גרע איסורי' הרי נדור ובא עליו:

40 ה"ג סד"א דכיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מיתפיס בנדר הוא קמ"ל ואף רבי יוחנן כו' - ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי' איסו' בלא יחל לא גרסינן לה להא דהא א"נ מדאורייתא הוא אמרינן לקמן שבועות כה. הנדרי' חלים על דבר מצו' כדבר הרשות:

41 ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא - דאיסור שהוציאו בלשון שבועה שבועה:

42 אוכל ולא אוכל - כלומר שבועה להבא קרוי שבועת שקר:

43 ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר:

44 אכלתי ולא אכלתי - כל שבועה לשעבר שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא ישעיהו ה׳:י״ח לשוא הכיתי את בניכם ירמיהו ב׳:ל׳ אף כאן יצאתה מפיו לבטלה ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו:

45 קונמות ה"ז בלא יחל - כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל:

46 מה שוא לשעבר - כגון נשבע על דבר שא"א שהכל יודעים שאין שבועה זו כלום:

47 אף שקר לשעבר - כגון אכלתי ולא אכלתי וההיא לא מיקריא שוא לפי שאין הכל מכירים בה אם אמת אם שקר ועל כרחך שבועת להבא מלא יחל דברו אבל לא תשבעו בשמי לשקר שבועה לשעבר היא וה"ק לא תוציאו שבועה לשקר מפיכם:

48 כדרב אדא - כלומר להקיש זכור לשמור בקידוש היום דנפקא לן מזכור את יום השבת זכרהו על היין ואף ע"ג דשאר מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בזו חייבות דאיתקש לשמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירת לאוי שבת ישנו בקידוש והנשים ישנן בשמירה דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות:

49 ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' - להכי קאמר אחת הן לענין מלקות:

50 כלפי לייא - כלפי היכן אתה פונה זו היפוך היא דאילו שקר אשכחן בה לאו שיש בו מעשה כגון לא אוכל ואכל שעבר על שבועתו ע"י מעשה אבל אכלתי ולא אכלתי לאו שאין בו מעשה הוא:

51 אלא אימא כשם שלוקה על שקר - בלאו שיש בו מעשה כך לוקה על שוא אע"פ שאין בו מעשה דנ"ל מלא ינקה ה' שמות כ כדלקמן שבועות דף כא. ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו אם התרו בו ומנקין אותו:

52 פשיטא - דהא כתיב קרא לא ינקה ה':

53 מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - לקמן בשמעתין אימא לא ינקה כלל:

54 קמ"ל כדמשני ליה - לקמן:

55 ואיבעית אימא - הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור"ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא:

56 נשבע להחליף - לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

57 אימא נשבע ומחליף - נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה:

58 ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר:

59 לא יחל - להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע:

60 לשנות את הידוע - על האיש שהוא אשה:

61 והא דרבי אבהו - הא דא"ר ירמיה לעיל א"ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר:

62 ומאי כללא דאמר רב אידי כו' - ומסקנא סיפא דשמעתא וא"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי:

63 חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם - המיוחד והא מילתא עיקרה בפ"ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר' אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן:

64 והוי בה גרסינן:

65 ה"ד - דאיצטריך למילף מלשוא לשוא:

66 התראת ספק - ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה:

67 וא"ר אבהו תהא - הך שבועת שקר דא"ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי:

68 ומאי שנא - הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו:

69 בפירוש ריבתה תורה כו' - מדאפקיה בלשון שוא:

70 מה שוא לשעבר - נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר:

71 שבועה שלא אוכלנה - לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות:

72 אינו חייב אלא אחת - דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור:

73 לא למעוטי מקרבן - וזו היא אשגגתה קאי:

74 זו היא דעל שגגתה קרבן - אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר במתני' אינו חייב אלא על העתיד:

75 אימא סיפא - דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו':

76 לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין:

77 ור"ע היא דמחייב - קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן שבועות דף כו. ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא:

78 אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות - והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

79 ומאי שנא - כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך:

80 ממעט לשעבר - בתמיה:

81 איבעיא להו ר' עקיבא - דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא:

82 בכל התורה - בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא:

83 דתניא ר"ש אומר כל שהוא - בכל האיסורין:

84 למכות - בהתראה:

85 ולא אמרו בכזית - הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו:

86 ובדין הוא דליפלגו בעלמא - בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר"ש ורבנן:

87 והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן - דאף ע"ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו:

88 סתם נמי חייב - שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו:

89 קמ"ל דפטרי - דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה:

90 או דלמא - סתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא:

91 ואם איתא - דכר"ש סבירא ליה:

92 אודו לי מיהת כו' - דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש:

93 ויש בו כדי לצרף כזית - בין פת ויין:

94 חייב - דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים דף מג::

95 חייב - קרבן שבועה:

96 ור"ש פוטר - שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן:

97 בכולל דברים המותרין - כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור"ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע"י כולל:

98 וריש לקיש אמר - טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן:

99 אי אתה מוצא - שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו:

100 אי בסתם - מצית מוקמת לה אליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

101 והרי נמלה - וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות דף יג. אמר ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה:

102 והרי הקדש - שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית:

103 ומשני הא בעינן שוה פרוטה - שזה שיעורו:

104 והרי מפרש - שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב:

105 מפרש נמי כבריה דמי - מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה:

106 והרי עפר - האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס"ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:

107 תיפשוט כו' - מדקתני מתני' היכן מצינו כו' אלמא בעפר נמי בכזית בעינן:

108 כי קאמרינן - היכן מצינו כו' במידי דבר אכילה קאמרינן:

109 והרי קונמות - האומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו בכל שהוא שבה כדלקמן:

110 כמפרש דמי - לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה כל שהוא קאמר:

111 והרי מגדף - מברך את השם דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות דף ז. ואמר מגדף מביא קרבן:

112 והרי נזיר - שמדבר ואוסר בדבורו ומביא קרבן ביום תגלחתו:

113 על דבורו - שהחליף דבורו:

114 והרי הקדש - שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה:

115 והרי קונמות - שלא אסרה אלא עליו ואם אכל ממנו קס"ד דמביא קרבן מעילה שהקונם לשון הקדש הוא:

116 אין מעילה בקונמות - דלא קרינן ביה מקדשי ה' ויקרא ה שהרי חולין הוא אצל כל אדם:

117 מהו דתימא אטעום נמי - לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי:

118 קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן:

119 שני קונמות - שתי ככרות שאסרן עליו בקונם:

120 מצטרפין - מעט מזה ומעט מזה לכזית:

121 שתי שבועות - שתי ככרות שנשבע עליהן:

122 אין מצטרפות - ולקמן מפרש טעמא והשתא סלקא דעתיה לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו:

123 אמאי אין מצטרפות - הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת:

124 מתוך שחלוקות לחטאות - מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב. שתים כדתנן לקמן שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וגו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולהו חדא מעילה כדתנן מעילה דף כ. צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפי' מחדא מינייהו נמי וכן לענין מלקות אם בהתראה אחת חדא הוא דלקי ואי בשני התראות אפי' מחדא מינייהו שהרי עובר וחוזר ועובר כדתנן מכות דף כא. נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:

125 שבועות כקונמות - מצטרפות ואע"ג דחלוקות דלית ליה לדרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לדרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל השתא דאמר מצטרפות ולית ליה לדרב פנחס לא קשיא מידי:

126 כי אמר רב פפא - בקונמות כל שהוא למלקות קאמר וכי תניא ההיא דמצטרפין לענין קרבן מעילה וצירוף דקתני לאו לכזית אלא לשוה פרוטה:

127 ויש לה פדיון - שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב ויקרא כז ופדה בערכך:

128 אין לה פדיון - להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין:

129 ואכל עפר פטור - דלאו בר אכילה היא:

130 ע"י תערובת - עם הענבים:

131 דעתו אמשהו - את"ל עפר במשהו:

132 נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה - אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו:

133 כי אשתבע אהיתירא אשתבע - על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני:

134 דעתיה אכזית - ואין כאן שבועה:

135 אי אתה מוצא - שיתחייב אא"כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא:

136 והא נבילה - דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל:

137 נבילה בת אכילה היא - ושייך בה שיעורא:

138 דרביע עליה - דרבוץ עליה אריא אזהרת המקום:

139 מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה - אע"ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד:

140 שלא אוכל ושלא אשתה - הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה:

141 שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו' - דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא:

142 ואכל נבילות כו' חייב - דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו:

143 ור"ש פוטר - דמושבע ועומד הוא עליהן:

144 אשתו אסורה - שהרי אכל אוכלין ואפי' לר"ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן:

145 גמ' ודלמא על ידי אניגרון - שהוא מין מאכל כדתניא בתוספתא דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקים ורגילין לתת לתוכן יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומת יין לתוך אניגרון ואכסיגרון:

146 מיא דסילקא - תבשיל של תרדין:

147 מיא דכולהו שלקי - שלקות של ירק:

148 מידי דמשכר - כלומר דרך שכרות:

149 דלמא - ושכר דקרא לאו איין קאי אלא דבילה קעילית קאמר שהיא משכרת קעילית על שם מקומה:

150 אף אנן נמי תנינא - דשתיה בכלל אכילה:

151 מתני' נמי דיקא - דשתיה בכלל אכילה:

152 ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר - אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קאתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלים:

153 הל"ל - שלא אוכל חטין ושעורים וכוסמין וכי אמר פת פת לחלק:

154 ודלמא לכוס - כלומר אי אמר הכי הוה משמע שלא יהא כוסס חטין כמות שהן אבל הפת היה אוכל:

155 ה"ל למימר פת חטין ושל שעורין - דכיון דאמר ושל אפת קאי:

156 ודלמא ע"י תערובת - אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל:

157 הא אחרינא שתינא - ממין זה:

158 כגון אלו - משמע ממין אלו:

159 דלמא - אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה:

160 הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך - ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע:

161 תנן התם - גבי שבועת הפקדון:

162 פרוטה מכולן מצטרפת - לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד:

163 פליגי רב אחא ורבינא - בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב:

164 וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי - על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד' שבועות ומילתא דר' יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג' שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן:

165 הכא מאי - מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני' לחייביה ד' חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא:

166 דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי - דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון לקמן שבועות לו: השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס"ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה:

167 מאי שנא רישא כו' - קס"ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן:

168 הא לא קשיא - כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו:

169 בכולל - שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות:

170 באיסור הבא מאליו - כגון האוכל נבילה ביום הכפורים דפליגי רבנן ורבי שמעון דמחייבי ליה רבנן חטאת משום יוה"כ ואע"ג דהויא נבילה מקמי יום הכפורים ואין איסור חל על איסור הכא חייל דיום הכפורים איסור כולל הוא דקודם בין השמשות היה אסור זה בנבילה ומותר בשחוטה על ליה יום הכפורים מגו דאיתסר האי גברא בשחוטה משום יוה"כ איתסר נמי בנבילה משום יוה"כ היינו כולל באיסור הבא מאליו דיוה"כ בא מאליו הוא:

171 אבל באיסור הבא מעצמו - כלומר על ידי אדם עצמו כגון איסור שבועה הבא לו על ידי דיבורו לא אמרי':

172 בשלמא לר"ש בן לקיש - דמוקי לה בחצי שיעור:

173 משום הכי פטר ר' שמעון - דקסבר כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות:

174 אלא לר' יוחנן - דמוקי לה משום כולל אמאי פטר ר' שמעון:

175 פטור - מחטאת דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל על איסור נבילה או אאיסור אבר מן החי אם לא נתנבלה מבערב ואע"ג דיום הכפורים כולל הוא:

176 בשלמא לר"ל - דמוקי לה בחצי שיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן דקיימא לן לקמן שבועות דף כה. אין קרבן שבועה בא אלא א"כ אתה מוצא בה לאו והן דכתיב להרע או להיטיב דמשמע דבר וחילופו והאי מפרש שלא אוכל חצי שיעור נבילה משכחת לה נמי בשבועה שאוכל חצי שיעור נבילה דלאו נשבע לבטל את המצוה הוא:

177 אלא לר' יוחנן - דמוקי לה בשיעור שלם ומשום כולל ועל כרחך במפרש נבילות אוקימתה משום קושיא קמייתא דרישא וסיפא:

178 בשלמא - שבועה שלא אוכל משכחת דחיילא אע"פ שמושבע ועומד משום כולל:

179 אלא הן - שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבילות ולבטל שבועת הר סיני:

180 ה"ג אלא כדרבא - ולא גרס משכחת לה כדרבא והכי פירושה לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ואוכלין שאינן ראוין לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאין ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה הן ואריה הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא מידי לר' יוחנן דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים ומיתסרי אסורים על ידי כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב:

181 אף אנן נמי תנינא - דבנבילות ראויות לאכילה חשיב להו:

182 הרי אשתו אסורה - אלמא אכילה היא:

183 חשובי אחשביה - באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהן לא שמעתיה כן אכן הוא עיקר בעיני וסוגיא דעלמא גרס משכחת לה כדרבא ומפרשי לה בנבלה מוסרחת ואי אפשי בה מכמה קושיות חדא דמסרחת לאו נבלה מקריא ואין כאן שבועת הן ועוד דרבא מאי בעי הכא הוה ליה למימר משכחת לה בנבלה מסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתיא שפיר:

184 מידי דהוה אאיסור מוסיף - דמאן דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל אית ליה באיסור מוסיף כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים יבמות דף לב: מודה רבי יוסי באיסור מוסיף איסור כולל קרי היכא דאין איסור אחרון מוסיף על החתיכה כלום אבל מרבה הוא איסור על האדם בדברים אחרים כגון נבילה ביוה"כ דלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסורה היא משום נבילה נמצא שלא הוסיף עליה איסור אחרון כלום אבל ריבה איסורה על האדם לאוסרו בכל אוכלין שבעולם ואמרינן מיגו דחל יוה"כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים משום יוה"כ כולל נמי את הנבילה. עמה להתחייב משום יוה"כ איסור מוסיף כשאיסור אחרון מוסיף על חתיכה עצמה דבר שלא היה בה ע"י איסור ראשון. ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור האחרון כגון חלב של קדש אסור לאכול משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר מוסיף עליו איסור למה שהיתה מותרת לו דנפסל להקרבה והכי אמרינן מתוך שחל עליה שם נותר לאוסרה על המזבח ואין איסור הראשון מעכב על ידו מלחול שאין זה איסור חל על איסור חל עלי' נמי איסור שם נותר אצל כל אדם האוכלו להתחייב עליו משום חלב ומשום נותר אעפ"י שיש כאן איסור חל על איסור:

185 כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה - כדמפרש מתוך שחל עליה שם איסור שני אצל דבר שהיה מותר לו חל עליה אף אצל דבר שהיתה אסורה לו כבר אבל מחתיכה לחתיכה לא אמר מתוך שחל על האדם אצל חתיכה זו יחול עליו אף אצל חתיכה אחרת זו בכולל לא אמרינן:

186 מהו דתימא - באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל:

187 אכילה אחת - זית אחד:

188 טמא שאכל חלב כו' - חייב משום חלב ומשום נותר ומשום יוה"כ ומשום טמא שאכל את הקדש הרי ארבע חטאות ואשם אחד מעילה ואפי' הוא כהן גבי חלב דקדש מועל הוא דאמר מר תמורה דף לב: כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה והנהו כולהו איסור חל על איסור נינהו או ע"י כולל או ע"י מוסיף שהרי משנולדה הבהמה נאסר חלבה אקדשה מיגו דחל איסור מוקדשים אבשר ועור חל נמי אחלב הרי כולל הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי מזבח על חתיכה זו משום נותר איתוסף נמי לגבי גברא משום נותר הרי מוסיף איטמא גברא מיגו דאיתסר האי גברא בקדשים הנאכלים משום טומאה איתסר נמי בהאי חלב משום טומאה הרי כולל הוה ליה יוה"כ מיגו דאיתסר אף בחולין משום יוה"כ איתסר נמי בהאי משום יוה"כ:

189 אף אם היתה שבת כו' - דאילו אהוצאת יוה"כ לא מיחייב דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ:

190 והוציאו - בפיו בשעת אכילה:

191 אינו מן השם - אין חטאת זו באה משום האכילה אלא משום הוצאה:

192 ואם איתא - דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו אכתי הוה ליה לתנא לטפויי חטאת בהאי כזית כגון שבועה כו':

193 כי קתני כו' - אע"ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו הכא לא חשיב אלא איסורין הבאים מאיליהן:

194 והרי הקדש - אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו:

195 שאלה - לחכם להתיר האיסור:

196 והרי הקדש - שבא ע"י נדר וכל נדרים יש להן שאלה:

197 בנשיא ורבי אליעזר היא כו' - במסכת הוריות ואמרינן התם לא א"ר אליעזר קרבן קבוע לנשיא בעבירה דקרבן עולה ויורד אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמרה בו כרת. בקבועה אבל בשמיעת הקול ובבטוי שפתים לא אמר:

198 דחיילא אפחות מכשיעור - במפרש:

199 הרי הקדש - אשם מעילות בא על שוה פרוטה אפילו פחות מכזית:

200 הא בעינן שוה פרוטה - והיינו שיעוריה:

201 מאויריא - מקום:

202 אשם - מעילה:

203 דזדונו לאו - דתניא. הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרין באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה דאיכא אזהרה ומיתה בידי שמים ורבנן אמרי אמר קרא בתרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה אבל באזהרה קאי מג"ש דחטא חטא ואית דילפי מוכל זר לא יאכל קדש ולאו מילתא היא דההיא בתרומה כתיב ומוזר לא יאכל כי קדש הם נמי לא אתיא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה:

204 בחטאת קאמר - הא דאמרי' דבר שזדונו לאו לא קתני בחטאת הוא דאמר ושבועת ביטוי חטאת היא:

205 דלית ביה מששא - שאישן ושלא אישן שהשינה אין בה מששא: שאזרוק צרור לים לא גרסי' הכא:

206 מתני' אחד דברים של אחרים - כדמפרש שאתן לפלוני כו':

207 שאין בהן ממש - תרי גווני משמע שאין בהן ממש כגון שינה ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים:

208 א"כ - דדייקת להרע או להיטיב אין לי כו':

209 מריבוי הכתוב - לכל אשר יבטא:

210 גמ' הנדרים חלים על דבר מצוה - קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובנדרים מפרש טעמא בפרק ואלו מותרין נדרים דף טז::

211 מה שאין כן בשבועות - כדתנן במתני' ויליף לה לקמן שבועות דף כז. מקראי: נדר אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין:

212 מלקין אותו - משום שבועת שוא דדבר שא"א הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דקתני וישן לאלתר:

213 ליתיה בלהבא - יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק:

214 רב כר"ע - דמחייב בלשעבר:

215 ושמואל כרבי ישמעאל - דמחייב ליה להבא:

216 אליבא דר' ישמעאל כ"ע לא פליגי - כלומר דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דרבי ישמעאל וליתא לפלוגתא דרב ושמואל אליביה כדמפרש ואזיל:

217 כי פליגי אליבא דר"ע - כלומר אבל בדר"ע פליגי ולאו דשמואל כתנאי דאפי' לר"ע פטר ליה שמואל וכל שכן לר' ישמעאל:

218 דר' יהודה בן בתירא - אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים:

219 שכן לא עשה בה כו' - דאיתיה בהן וליתיה בלאו:

220 נימא רב כר' יהודה בן בתירא - דלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן להבא ולשעבר:

221 אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי - כלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא:

222 השתא לאו והן - דכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי:

223 להבא ולשעבר - דלא מיפרשי כל שכן דלא בעי:

224 כי פליגי אליבא דרבנן - פליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה:

225 מי איכא בלא אניח - בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא:

226 והוא שניכר לשלשה בני אדם - שכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם: ה"ג ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך:

227 ומודה רב כו' - דאע"ג דלא בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד:

228 ידעתי ולא ידעתי מחלוקת - דרב ושמואל דאיתיה בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא:

229 להכי אפקיה רחמנא כו' - ופרשה בהדיא ובהאי קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא:

230 אלא לרב למאי הלכתא כתבה רחמנא - ובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא:

231 תרתי - אם ראוי להעיד הוא וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי:

232 לאחת - בההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה:

233 ולאביי למאי הלכתא - אליבא דרב:

234 בכולן - בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם:

235 וכאן - בשבועת עדות לא נאמר ונעלם:

236 במזיד - דליתיה לשבועת ביטוי:

237 מחייב חדא - משום עדות:

238 בשוגג - דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי:

239 לאו היינו דאמרי - לכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין חיוב ביטוי במזיד:

240 ה"ג ואי במזיד מי איכא תרתי:

241 רבא אמר כו' - כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי:

242 מכלל דאביי - דאיצטריך קרא למעוטי:

243 סבר איתה לשבועה בעולם - כלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ"מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי:

244 והאמר אביי - לעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד:

245 שאין בהן הרעה והטבה - שאזרוק צרור לים:

246 ת"ל כי תשבע לבטא - מכל מקום:

247 ר' ישמעאל ששימש כו' - הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:

248 מאי מיעט מיעט מצוה - דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:

249 לא יחל דברו - לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:

250 לא תשקרו - בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:

251 האדם בשבועה - שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

252 פרט לאנוס - כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:

253 בשבועה ונעלם - שנתעלמה ממנו שבועה:

254 העלם חפץ - בלא שבועה לקמן מפרש לה:

255 לבך אנסך - כסבור היית לישבע באמת:

256 אינשי - שכח:

257 אחת היא - אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה:

258 אלמא לא - אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו':

259 עלה דהאי פת - שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים:

260 חזינן כו' - כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה:

261 לא שנא - ופטור:

262 איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר - כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג:

263 אי דידע - בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר:

264 מזיד הוא - וקרא כתב ונעלם בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה:

265 כמונבז - במסכת שבת בפרק כלל גדול:

266 ה"ג דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן בלא כרת:

267 לישרי ליה מר - וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו:

268 מצטער - ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה:

269 לא שב מידיעתו כו' - והאי נמי לא שב מידיעתו הוא:

270 צריך שיוציא - ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה:

271 ולא שגמר בלבו להוציא - שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו:

272 גמר בלבו סתם - שתהא שבועה בגמר לבו מנין כו':

273 מוצא שפתיך - גבי נודר להביא קרבן כתיב:

274 תרומה וקדשים - תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים ב כט וכל נדיב לב עולות:

275 מתני' שהיה בדין שיהא חייב - הנשבע לקיים ולא קיים:

276 כדברי רבי יהודה בן בתירא - גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה והכי קאמר נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה בדין לחייבו:

277 שלא עשה בה לאו כהן - וקרא כתיב להרע או להיטיב:

278 גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו' - ותהא זו קרויה הרעה שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה:

279 מה הטבה רשות - לקמיה מפרש לה:

280 יכול נשבע לקיים כו' - ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה:

281 מה הרעה רשות - לקמיה פריך ממאי דקראי ברשות כתיבי:

282 ת"ל או להיטיב - או יתירה לדרשא:

283 מה הטבה - לעצמו דהיינו אוכל:

284 שאינה בביטול מצוה - כגון אוכל ביוה"כ או חמץ בפסח דהא לא קרי הטבה שהרי גורם רעה לנפשו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ א"כ למה לי דכתבה הך הרעה הטבה היא לענין מצוה והא כתבה:

285 ואקיש הטבה להרעה מה הרעה - דלא אוכל שאינה בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח דההיא לא הרעה מיקריא לענין מצוה:

286 אף הטבה - דאוכל שאינה בקיום מצוה כגון אוכל מצה אלא בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח וא"כ הטבה זו הרעה היא והא כתבה:

287 ה"ג אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים שמע מינה לאו בדבר מצוה כתיבי כו' - והכי פירושה אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל שאינה בדבר רע לגופו כגון אוכל דבר שקשה לגוף דההיא לאו הטבה מיקריא אלא דבר המהנהו אף הרעה דלא אוכל שאין שבועה זו רעה לגופו אלא הטבה כגון לא אוכל דברים הקשים לגוף וא"כ הרעה הזאת הטבה היא לו והא כתיב ליה הטבה ואקיש הטבה להרעה מה הרעה דלא אוכל לא נשבע על דבר הקשה דההיא לאו הרעה מיקריא אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו אף הטבה דאוכל כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו א"כ הטבה גופה הרעה היא:

288 השתא הרעת אחרים - דהויא ביטול מצוה איתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא:

289 והאי או מיבעי ליה לחלק - דאי כתיב להרע ולהיטיב הוה אמינא עד דמשתבע אתרוייהו:

290 אביו קלל אמו קלל - בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסופו סמך קללה לאמו:

291 ומשמע אחד בפני עצמו - וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה והכי מפר' לה בסנהדרין:

292 ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר"ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ"ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן:

293 איתיה בלא איטיב - לאחרים כגון מתנה לעשיר:

294 ה"ג הכא מי איתא בלא אקיים:

295 מתני' ה"ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה - לקמיה מפרש ל"ל דנקט שבועה שלישית:

296 אינו חייב אלא אחת - שאי' שבועה חלה על שבועה:

297 גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה - למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל:

298 אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל - ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ"ש כולה:

299 כדרבא - דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה:

300 ה"ג הא תו ל"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו':

301 הא תו ל"ל - שבועה שלישית ל"ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה:

302 הא קמ"ל כו' - להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה:

303 שתי נזירות - סתם נזירות ל' יום:

304 והפריש קרבן - לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה"נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע:

305 הכי השתא התם - נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי' לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע"י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה:

306 הכא - גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה:

307 נשאל עליה - והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר:

308 אפי' כל שהוא - שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה:

309 מיגו דמהניא שאלה כו' - דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי"ל חכם עוקר נדר מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה:

310 ואחר כך נשאל על הראשונה אלמא אע"ג דאזלא לה כולה נשאל עליה:

311 שלא גלח - פתח אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב:

312 דר' אליעזר - במסכת נזירות דף סג.:

313 תגלחת מעכבא - לשתות יין וליטמא למתים הלכך הוי שיור:

314 א"ר אשי נזירות קא רמית כו' - לעולם משעבר על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא מהניא לה שאלה ודקשיא לך נזירות לאו קושיא היא:

315 מי גרם לשניה שלא תחול - כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן:

316 ואינה - והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל אבל ככר שנשבע עליה ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו ושוב אין לה שאלה:

317 ה"ג אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא:

318 מחוסר קרבן - וקרבן הוה ליה שיור וכן מלקות למזיד אבל כפתוהו ללקות שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו לוקה כבר כדשמואל:

319 התם רץ - ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך מכות דף כג.:

320 אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו - נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שיתלה בה הוי תנאי ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא לקמן ממתניתין דנדרים:

321 אכל את הראשונה כו' - ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן:

322 אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור - בשעת אכילה ראשונה כבר שכח בשבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינא ביה האדם בשבועה וכל שכן מקרבן שאין קרבן על המזיד:

323 ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב - כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן:

324 שתיהן בשוגג פטור - בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו:

325 שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב - מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה:

326 אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש - דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא דף ג: והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

327 תלאן זו בזו - שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי:

328 הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו':

329 אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה - זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה ויקרא ה:

330 זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב - כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

331 שתיהן בשוגג - ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

332 אשניה מיחייב - דהתראת ודאי היא:

333 אראשונה - והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו:

334 אף אנן נמי תנינא - כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה:

335 נדרי שגגות כיצד - קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו:

336 קונם אם אכלתי כו' - קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר:

337 קונם שאני אוכל - קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:

338 ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו' - והיינו כדרבא. ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו:

339 אינו חייב אלא אחת - טעה לומר שזו שבועה על שבועה:

340 הרי יצאה שבועה לשקר - משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:

341 שלא אוכל תשע ועשר - שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:

342 אישתבשת - דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:

343 אינו חייב אלא אחת - טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע:

344 הא תשע מיהא אכיל - ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

345 זימנין דמשכחת לה דעיפא - דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:

346 כדמר - רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:

347 ואכל תאנים - בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור:

348 מתני' שבועה שלא נעידך - ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר:

349 והשניה שבועת שוא - שהרי נשבע לבטל את המצוה:

350 גמ' והוא שניכר - העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:

351 ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם - בשבועה עלי אם לא ראיתי:

352 ואסיק ליה שמא גמלא - העלה לו שם גמל:

353 כשמשביעין אותו - גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב"ד:

354 איסקונדרי - חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן:

355 ואסיק להו שמא זוזי - כינה את שמם מעות:

356 התם משום קניא דרבא - לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי:

357 וכן מצינו - דכתיב דברים כ״ט:י״ג לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם:

358 לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים - ומסקו ליה שמא אלוה:

359 משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה - כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי:

360 ולימא להו קיימו תורה - וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה:

361 תורת חטאת ותורת אשם - אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות:

362 חמורה עבודת כוכבים כו' - דכתיב גבי עבודת כוכבים במדבר ט״ו:כ״ב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה:

363 שקולה מצות ציצית ככל המצות - דכתיב במדבר ט״ו:ל״ט וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י"ג:

364 ולטעמיך - דבעית למימר דהאי דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא:

365 על דעת המקום ועל דעתו למה לי - למימר ותיסגי ליה בחד:

366 אלא - הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

367 ולא - הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:

368 והא ההוא - נחש בשני שבור מלכא:

369 דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא - מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:

370 בטרוף - הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר:

371 כולהו נמי מיטרף טריפי - ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו:

372 קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב - בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

373 תני אף על שבועת ביטוי - והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

374 מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו' - משום דבעי למיתני בשבועת העדות לקמן שבועות ד' ל. באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו:

375 ברחוקים - כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

376 בכשרין - לעדות או בפסולין:

377 מפי עצמו - שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:

378 שבועת שוא בקרובין וברחוקים - אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק:

379 גמ' כמוציא שבועה מפיו - לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין:

380 מתני' וברייתא נמי דיקא - מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:

381 אלא בראויין להעיד - מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן סנהדרין ד' יח. המלך לא מעיד:

382 עד שיכפרו בו בב"ד - דכתיב ויקרא ה אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק דלקמן שבועות ד' לא. בג"ש:

383 משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד חייבין ה"ג:

384 קשיין אהדדי - דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד:

385 דוקיא דמתני' קמ"ל - אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני: